מכובדי כולם, חברים יקרים,
אני רוצה לפתוח בהקראת קטע משיר, ולאחריו לומר מספר דברי הספד לזכרו של בן.
״התמונות שבאלבום, ילדות שלא נגמרת,
אתה הבן, אני האב, ואמא שוב דואגת.
אתמול קיבלנו עוד מכתב – אצלך הכל בסדר,
לא סיפרת על הקרב, רק על כל היתר.
וכשתצא לעוד שבת, נחכה בפתח,
אמא לכבודך בישלה, נשקה אותך כמו פרח,
גם נגהץ לך מדים, אני זוכר מה שהבטחת:
‘ישמור עליך אלוהים, רק חזור הביתה’”
בן – התמונות שבאלבום שלך דוממות ונדמו לעד.
הילדות שלך נגמרה, ואני נשארתי האב – אבל בלי בן, ואתה לא תחזור הביתה.
לא קיבלנו עוד מכתב, ואצלך כבר הכל לא בסדר.
לא תספר לנו על הקרב וגם לא על כל היתר.
אתה לא תצא לעוד שבת, ואמא, שלכבודך בישלה, לא תוכל להשקות אותך כמו פרח.
אני לא אגהץ לך מדים – אבל זוכר מה שהבטחת.
אלוהים עליך לא שמר, ואתה לא תחזור הביתה.
בן יקר ואהוב,
שנה חלפה בלעדיך, והכאב אינו מרפה…
נותרו רק הזכרונות – עמוק בתוכנו, בלבנו פנימה.
גם כשאינך כאן, אתה איתנו בדרך זו או אחרת.
מתגעגעים אליך – לחיוך, לצחוק, לחוש ההומור הנפלא, לדמותך.
רוצים לאהוב אותך, לגעת בך ולחבק – רוצים אותך כאן ועכשיו, אבל אתה רחוק מדי.
כל האנשים היקרים שליוו אותך בדרכך האחרונה ונמצאים כאן היום,
היו צריכים להיות איתך בטקסים של שמחות ובחתונה שלך.
אבל זה כבר לא יקרה, כי נעלמת לנו, באמצע החיים.
בן שלי – ידעת לאהוב, ידעת לחיות ואהבת את מה שהחיים נתנו לך.
ואנחנו כאן, עדיין לא מבינים – למה? קשה להבין ולקבל את רוע הגזרה,
ולא נותר לנו אלא הכאב הגדול והחלל שהשארת אחריך.
בן שלי, נהוג שילדים קוברים הורים, ולא להיפך.
לכן היום אני מבקש ממך סליחה –
סליחה שלא שמרתי עליך,
סליחה שחינכתי אותך לאהוב את הארץ,
סליחה שחינכתי אותך לציונות ולאהבת המולדת,
סליחה שחינכתי אותך למצוינות.
בן, סלח לי בבקשה – אולי אם לא הייתי עושה זאת, היית כאן איתנו.
בן אהוב ליבי – אתה חסר לי, ואני מתגעגע.
מתגעגע לחבק אותך ולנשק אותך.
השארת אחריך בור ענק וחור בלב של כולנו.
כאב ועצב גדול עברו על כולנו מאז שהלכת מאיתנו.
הכאב הוא בלתי נתפס, וההתמודדות עם חסרונך, קשה מנשוא.
לכל אחד כאן יש משהו ממך, וזו המתנה שהשארת לנו.
תודה על טוב לבך,
על האהבה שהענקת,
על הנתינה,
על רוחב הלב שאפיין אותך ועל מה שהיית.
נזכור אותך, נאהב ולא נשכח.
מירי יקרה, מושיקו, נועה – דרך ארוכה עוד לפנינו…
אנחנו נבחר בחיים, נמשיך להיות מאוחדים ולחזק אחד את השני.
אני אוהב אתכם.
עדי יקרה, את חלק מאיתנו.
אנחנו אוהבים ומחבקים אותך.
אני מבקש להודות לכל האנשים והחברים הטובים שחיבקו, עזרו ותמכו בנו בשנה הקשה הזו.
בזכות האהבה, התמיכה והחיבוק החם שלכם,
אנחנו מוצאים את הכוח להמשיך ולא לשקוע בתהום של אבל.
אני רוצה לצטט קטע מנאום מוקלט של בן מטקס סיום תפקיד בגבעתי,
חודשים ספורים לפני נפילתו שבו הוא מזכיר את המשפט שהיה כה אהוב עליו –
משפט שחקוק כאן על קברו והפך לסמל:
“וכמו שאמרו גדולים וטובים ממני – בכדי שעם יחיה חיים נורמליים, צריך קומץ של אנשים שיחיו חיים לא נורמליים, ואתם הקומץ הזה. מפקדים ולוחמים יקרים, אין מילים שיתארו כמה אני גאה בכם.”
בן נפל כגיבור על הגנת המולדת, הוא נכנס ככוח מענה ראשוני לתופת הנוראה בכפר עזה והגן
על אזרחים. הוא ניהל קרב הרואי, הציל חיים רבים וטיהר בתים ממחבלים. בן עשה בדיוק מה שמצופה מכל לוחם ומפקד - הוא הסתער קדימה, חתר למגע, ונלחם פנים אל פנים מול עשרות מחבלים והרג רבים מהם , עד שכדור אחד בלבד פגע בו ישירות בלב.
נמצאים כאן איתנו מפקדים ולוחמים שלחמו עם בן.
בהזדמנות זו, אני רוצה לחבק ולחזק אתכם, מפקדים ולוחמים גיבורים.
כשאני מביט בכם, אני רואה את בן שלי.
הרימו ראשכם, שלא תיפול רוחכם!
הלחמו באויב ללא רחמים למען כל עם ישראל!
שמרו על עצמכם וחזרו הביתה בשלום.
אנחנו ננצח ובגדול.
שתצא לעוד שבת נחכה בפתח, אמא לכבודך בישלה נשקה אותך כמו פרח.
בן, אני ואמא מחכים לך בפתח.
בבקשה, בבקשה, בבקשה – רק תחזור הביתה.
